(א) משלכם. עבה״ט ועיין מ״ש בק״א לשו״ת ב״ח החדשות בסימן ס״א בענין מתנה ע״מ להחזיר ומ״ש ביד אפרים על דברי המג״א בזה ועיין במחנה אפרים הל׳ קנין משיכה שכתב דלדעת הפוסקים דקנין דרבנן ל״מ לצאת י״ח מדאורייתא הני דקני אתרוג למצוה לפרעו אחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהבי דמי אין לו בו רק קנין משיכה שהוא מדרבנן ואנן בעינן לכם מדאורייתא וע״ש בהג״ה בנו מהר״י גאון ז״ל שנתב דלפמ״ש הרמב״ן הביאו בש״ת ב״ח דאף מתנת מטלטלין אינה נקנית אלא בחליפין או בחצר או באגב אם כן גם במתנה יש לחוש כל שלא הביאו לרשותו ולפ״ז צריך לפרש הא דסוכה דף מ״א נטלו ר״י ויצא בו כו׳ היינו שלקחו לרשותו כו׳ ובבר״י כתב על זה דקשה ממתניתין דבפרק לולב וערבה שהיו מוליכין לולביהן להר הבית ומלמדין כו׳ יהא לו במתנה ולפמ״ש בסוף הספר בהשמטות דכל שנטלו בתוך ידו וכוון לקנות לכ״ע קנה מה״ת ניחא אלא דמדברי מר אביו לא משמע כן כו׳ ע״ש ועיין מ״ש בספרי שו״ת בית אפרים חלק ח״מ סימן ח׳ וסימן ט׳ בירור הדברים בענין קנין דרבנן לגבי דאורייתא ועיין בשו״ת משאת משה סימן ד׳ ובבר״י בס״י ובח״מ סימן ח׳ באורך ועיין בגט פשוט סי׳ ק״ך ובספר תורת גיטין לענין קנית קלף לגט ולא נתן מעות ומי שמדקדק במעשיו יש לו להחמיר גם בזה וע׳ במג״א לעיל סי׳ ש״ו הא דנותנין האתרוג במתנה ביו״ט משום דאינה מתנה גמורה אלא ע״מ להחזיר לאחר שיצא בו כו׳ וגם דלצורך מצוה מותר ועיין בס׳ המקנה בקידושין דף ו׳ ע״ב לישב מ״ש הב״י על הסמ״ג שכתב דיש לכפול את התנאי כדי שיהיה מצוה גם בחזרה ע״ש ועיין בר״י בשם מוצל מאש שנסתפק מי שאמר בלשון הודאה לולב זה של ראובן אם יצא י״ח והבר״י כ׳ דלא יצא ע״ש ועבקצה״ח רמ״א ובמק״ח סי׳ תמ״ח בזה:

(ב) לאחר זמן. עבה״ט ובמשאת משה שם כ׳ שאם הלוקח חזר ופייס למכרו בדמים יצאו הקהל ולמד מזה לגוזל אתרוג מן חבירו ונטלו ביו״ט ובמועד פייסו ומחל לו מהני המחילה למפרע ע״ש ובבר״י הביא ראיה לזה ממ״ש בא״ח וכל בו בשם הראב״ד שהיה קונה אתרוג משלו כו׳ וגם ראיה מהחולץ כו׳ ע״ש עיין בספרי שו״ת בית אפרים חלק אה״ע ס״י בענין איגלאי מלתא למפרע ע״ש וע״ש בשיורי ברכה ובמח״ב שבגבעת פנחס ובגט מקושר השיגו על המשאת משה בזה ע״ש:

(ג) פטורה. עבה״ט ועיין בשכנה״ג דמי שיש לו אתרוג חייב ליתן עם הקהל ועיין בר״י בשם הא״ר שדחה דבריו אך הבר״י סובר שחייב בזו ככל צרכי צבור ובשם גאונים בתראי כתב דחיוב ליתן מחצה לפי ממון ומחצה לפי נפשות ולפי״ז היה נראה לכאורה דגם כשאינו בעיר חייב ליתן המחצה שהרי טעמא דמהרי״ל לפי שגובין לפי ממון וכיון שנאמר שחייב מחצה לפי נפשות אף דליתיה בעיר צריך ליתן המחצה ומכ״ש לפי דעת הבר״י דהוי ככל צרכי צבור ועיינתי בא״ר וראיתי שכ׳ ג״כ במקום שנוהגין ליתן החצי לפי נפשות משמע דחייב ליתן החצי אף דליתיה בעיר אך שוב עיינתי בגאוני בתראי שכתב שם תשובה זו בשם הב״ח ובדברי קדשו כתוב דלפי העולה שם דלמהרי״ל אף שצריך ליתן מחצה לפי נפשות מכל מקום מי שאין בעיר אין לחייבו כלל ובאשה שמכנסת עצמה לחיוב מצוה ולברך הוה בכלל הידור מצוה וצריכה ליתן לאותו חלק שגובין לפי ממון אבל לאותו חלק שגובין לפי נפשות היא פטורה ע״ש ולענ״ד המעיין במהרי״ל יראה דלא נחית להא רק ס״ל דלדעת מהר״מ גובין לפי ממון דס״ל דאף על גב שהמצוה היא חובת הגוף מכל מקום היא חובה שמוטל לעשותה בממונו ומי שאין לו ממון לקנות לו אתרוג הוא פטור ממנה וא״צ לחזור על הפתחים ומכ״ש כשיש לקנות אתרוג בדבר מועט שיהיה ראוי לצאת י״ח אלא שהקהל הם צריכים להדר המצוה כפי עשרם פשיטא שחיוב זה אינו רק על בעלי כיסים ולכך החליט מהר״ם לומר שגובין לפי ממון וע״ז כת׳ מהרי״ל שעתה שאינו בעיר שאין מקום לחייבו לפי ממון דהא ליתיה גביה חיוב הידור מצוה אין סברא שנתחייבנו לפי נפשות ודרך כ״ש קאמר דאפילו אי איתא בעיר שהיה מקום לומר שחייב לפי נפשות כיון שהוא חובת הגוף ואפ״ה חשבינן לפי ממון ומכ״ש אי ליתיה בעיר שאין מקום לחייב לתת כסף נפשות ערכו בעיר שאינו בה וגם לפי ממון אין לו שייכות במצוה כשאינו שם אך מכל מקום עכ״פ מבואר אף לפי מ״ש הב״ח לגבות חציו לפי נפשות אי ליתא בעיר אין אשתו חייבת כלל דהא הוא אינו שם ואין לדמות ללחי וקורה וכה״ג דכאן המצוה צורך שעה הוא וכיון שאינו שם בעת צורך המצוה לעצמו הוא פטור אף מלפי נפשות והאשה אם לא תרצה לברך א״צ ליתן בין החצי שלפי ממון ובין החצי שלפי הנפשות כמ״ש הב״ח בזה:

(ד) כתקנה. עבה״ט וע״ש בבית יעקב שליחיד הדר בכפר אין מחויב להלוות אף שהוא יכול לברך בעיר על אתרוג של חבירו אין חיוב עליו לשלחו ועיין מ״ש לעיל סימן י״ד לענין טלית בבה״ט וש״ת ובא״ר השיג עליו ומסיק דאף משום יחיד הדר בישוב כיון דאין לו אתרוג ראוי לשלחו והוא יברך על אחר ובלבד שאותו יחיד לא פשע דומיא דעירוב תבשילין וע״ש בא״ר שטוב לברך על אתרוג שנתן לו חבירו במתנה מלברך על של קהל שיש כמה חששות כמ״ש בב״י ודלא כקיצור של״ה שכת׳ להיפוך ע״ש ולפי מ״ש לעיל ס״ק ה׳ גם במתנה יש קצת חשש אם אינו מושך לחצירו אך לענ״ד העיקר כמ״ש שם דכשנוטלו בידו הוה קנין דאורייתא ומכ״ש כשאינו ברשות בעל האתרוג רק בבה״כ או בבהמ״ד דהוא רשות כל אדם שפיר הוה קנין דאורייתא בלי פקפוק ועדיף מלברך על של קהל וטוב לנהוג שהסגן או יחיד אחר שבבה״כ ובהמ״ד יקנה האתרוג משלו והוא יתן לקהל לברך במתנה ע״מ להחזיר ושוב יגבה מעות אתרוג כמ״ש בא״ח וכל בו בשם הראב״ד שהיה נוהג לקנות אתרוג משלו ונותנו לכל הקהל במתנה ע״מ להחזיר וביומא דערבה היה מבקש מהם שיפרעו דמי אתרוג שמא היה בהם מי שינהג סלסול בעצמו או שהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו ע״ש וכבר כתבתי שמזה הביא ראיה בבר״י דמהני פרעון למפרע וע״ש שכת׳ דיש לדחות ונראה שר״ל דאפילו תימא דלא מהני היינו אם לא ניתן לו בשעת נטילה במתנה כלל משא״כ בזה כיון שהנותן גמר ואקני ליה אלא שהוא אינו רוצה לצאת אלא בשלו דניחא ליה למעבד מצוה בממוניה כיון דדעתיה עליה ליתן לו ביומא דערבה שכר מצוה סגי בהכי. וכת׳ בשכנה״ג כאן וסי׳ תר״ס שנוהגים שם שקונים מקופת הקהל כמה לולבים ואתרוגים וביום א׳ דסוכות מוכרים ע״י הכרזה ומי שמעלה בדמים נותנים לו ואחר יו״ט פורע ועיין מ״ש סימן ש״ו עכ״ל ור״ל דשם מבואר דיש אוסרים בכה״ג וגם נראה דלכתחלה אין לעשות כן מטעמא דכתיבנא לעיל בשם המחנה אפרים דיש לחוש להך דעה דמשיכה בלא מעות אינו קונה מה״ת וע״ש שכתב שאביו ז״ל העלה בדמים לולב אחד שקנאו גביר אחד להרב החסיד מוהר״ר דוד הכהן ז״ל ואמרו לו שלא היה לו לעשות כן מפני כבודו והשי׳ הרב החסיד גדול כבודו אך במצות ה׳ אין חולקין כבוד לרב דיותר קרוב אדם אצל עצמו לעשות מצוה שצוה הקב״ה משום אדם ושבחוהו על התשובה הזאת עכ״ל ועיין לעיל סימן תפ״ה שכתבתי כיוצא בזה בשם אגרת שמואל אך נראה שזה לא נאמר אלא על מצוה המוטלת על כל איש מישראל אבל במצוה המשותפת לצבור כגון קריאת התורה וכל כיוצא בזה שאין המצוה שכל עדת ישראל יעשו אותה כ״א לעצמו שאין סגנון המצוה כך רק שיעשוה קצת אנשים מן הצבור ואז פשיטא שיש להקדים הת״ח ואנשים מכובדים לשאר כל אדם ולאו כל כמיניה לומר לעצמי אני מציל וכך הוא המדה כמו שמצינו בסוטה גבי ארונו של יוסף שלקח משה שאמרו הניחו לו כבודו בגדולים וכן מצינו בקריאת התורה שהקדימו הת״ח וכהן ושאר מעלות בקודש זה ע״ג זה כמבואר בגיטין פרק הניזקין ועיין לעיל סי׳ קל״ה וסי׳ רפ״ב בשם הא״י שכת׳ בשם הירושלמי שכבוד לתורה שמתכבדת באנשים גדולים ע״ש ועיין בח״ש סימן כ״ח לענין לכבד במצות מילה וכסוי ועיין בספרי שו״ת בית אפרים חלק ח״מ שוב ראיתי במור וקציעה הביא דברי שכנה״ג וגמגם בהא דהא הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם וכן בסעודה גדול מברך כו׳ וכ׳ דהתם שאנ׳ דנחת לדמי וגם אפשר דחיישי לממון צדקה ומ״מ נראה כיון שהתחילו בכבוד הרב אע״ג דבח״ש פי״ג דשקלים הוכחתי שאין משוא פנים לגדול בדבר מצוה במקום שיד כל אדם שוה שאני היכא דליכא כבוד התורה משא״כ הכא דאיכא כבוד הרב דחמיר וגם זילותא אית ליה בכה״ג כו׳ ומ״מ אינו יכול למחות במי שהוא חזרן במצות דאיכא כבוד שמים דמצוה ולהרבות מעות צדקה אך פליאה נשגבה מנהגם למכור בפרהסיא וע״י הכרזת שמש כו׳ ע״ש וגם בעיני יפלא וכמ״ש שכנה״ג בעצמו לרמוז לסי׳ ש״ו כמש״ל ולענין לעשות כבוד לגדול בעסק עשיית מצוה נראה לכאורה מדחזינין שהתורה חולקת כבוד לכהן וקדשתו כי קדוש הוא לאלקיו ראשון לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון כו׳ והיינו כמו בזמנם שאחד מברך והשאר יוצאים בברכתו ומ״מ יש לחלק קצת היכא שזה יתבטל מן המצוה לגמרי ועיין לעיל סימן תפ״ה ובשאר דוכתי שרמזתי לעיל ע״ש: